צורות הסתכלות שונות על התפקיד של חולי

אני רוצה לשתף בחוויות ובתובנות מהתקופה האחרונה שהשאירו בי רשמים חזקים. בראש ובראשונה להציע

, על סמך ההתנסות עם יער, הבן שלי, עם כניסתו לגן. אני מקווה שמה שאכתוב ירחיב את המוכנות לשאת את הקושי עם חמלה. אני כותב בעיקר בהשראת הרפואה הסינית וברוח גישת ACT - טיפול בקבלה ומחויבות.

אני לא מטפל בילדים. כמעט לא היה לי קשר עם תינוקות וילדים קטנים, גם לא היה לי מודל לצפות בו ולהכיר, מה ואיך עושים איתם. בקליניקה, יוצא לי לדבר עם הורים על תזונה ואורח החיים של ילדיהם, אבל לא לעבוד עם הילד.ה ישירות. היום יש לי ילד בן שנה וחצי. ככל שהוא צובר זמן בעולם, הוא פוגש אתגרים חדשים ומאלץ אותי ללמוד 'לטפל בילדים'.

יער הפעוט, היה איתנו בבית עד גיל 1.4 שנים. הרגשנו שהוא ביסס ביטחון, אמון וסקרנות והוא מוכן ללכת לגן. אחרי מלא חיפושים ודילמות מצאנו גן וצוות שתואמים את החזון שלנו. בחודשים שלפני ה- 1 לספטמבר, הקושי לחיות יום יום עם תינוק בבית התגבר עוד יותר, תחושה של 'עד מתי?'. אך ככל שהמועד התקרב, התחלתי להרגיש את הטעם המתוק של פנאי, נחת ושקט, שנמצאים מעבר לפינה.הגיע היום והתחלנו את ההסתגלות בגן. התכווננו להסתגלות איטית והדרגתית, "נהיה איתו כמה שצריך ובתיאום עם הצוות" אמרנו. היינו בטוחים שבתוך שבועיים תהיה הסתגלות, אך לחיים הייתה תוכנית ייחודית עבורנו. כשהתחלנו בפרידות, הן היו לו קשות מאוד, הוא לא ירד מהידיים של נשות הצוות, כמעט לא דיבר או תקשר, היה בו משהו מוחזק, 'קפוא'. במקביל, יער החל לחלות, כל הזמן. הצטנן לכמה ימים, הבריא, התחילה מחלת חום של 4-5 ימים, הבריא, החלה מחלת חום ארוכה יותר, הבריא, הגיעה מחלת הפה והגפיים, פעמיים. אחרי חודש וחצי עם הרבה דאגה וחוסר שינה, היינו מיואשים.

נהוג לומר שילדים 'מלאים' בחיידקים ווירוסים, שהם מדביקים אחד את השניה כל הזמן וש"ככה זה". זה באמת מנחם אותי כהורה לשמוע "ככה זה" (כלומר "אתה והילד שלך בסדר, זה העולם…"), אבל רציתי הסבר. לא יכולתי להתעלם מהעוצמה והתדירות של החולי, במקביל לקושי להסתגל, ועם היסטוריה של בריאות טובה מאוד (במדדים של רפואה סינית) עד הכניסה לגן. בגלל ריבוי הדעות וההשקפות על כל תופעה בעולם, אני בדר"כ מחפש עבור עצמי השקפות פתוחות וגמישות (פחות חד משמעיות וצרות) ובמקרה הזה אני אביא גישה שרואה את מחלות הילדים כמנגנון התמודדות תקין ולא כקלקול. עבור הילדים, כניסה לגן היא השינוי הכי גדול שקרה להם מאז שיצאו לאוויר העולם. מעבר ממרחב בטוח ומוכר של הורים ובית אליו התרגלו, למרחב חדש לחלוטין מבחינת הדמויות, הגירויים והאינטראקציות. זה דורש מהם להתארגן מחדש, ללמוד מחדש לבטוח, לתקשר, לנוע ולחקור.

הרפואה הסינית מושתתת על ההנחה שהעולם והיצורים החיים בו הם תהליך, השתנות מתמדת. האתגר (או המסע) האנושי בהקשר הזה, הוא להתאים את עצמנו ולהסתגל לשינויים המתרחשים בנו ובסביבתנו במהלך החיים. זה אתגר גדול מאוד, כי הקוגניציה שלנו מאוד אוהבת תבניות קבועות ויכולת לנבא התרחשויות. כאשר מגיע שינוי לא צפוי אנחנו מגיבים כאילו זו סכנה (לרוב באופן לא מודע).בטרמינולוגיה הסינית האנרגטית, התנגדות לשינוי (תגובה לסכנה) משולה לקור, לקיפאון ובמקרים אחרים ללחות כאיכות ממסכת ומערפלת - תזכרו איך מרגיש סינוסיטיס ומלא נזלת. איכויות אלה מעכבות תנועה, התפתחות ושינוי.

הילדים נדרשים על ידינו להסתגל לשינוי עצום (בקנה המידה שלהם) ולכן באופן טבעי יש התנגדות אליו, כי בבית עם ההורים היה כבר ממש טוב ומוכר. הילדים לא יודעים לתקשר את המצוקה שלהם וגם קשה עד בלתי אפשרי להסביר להם את הסיטואציה באופן רציונאלי ("אמא תחזור").הילדים נכנסים לגן ומגיבים בקיפאון ו/או בערפול ולחות (פחות מתקשרים, לא אוכלים, מפסיקים לחקור את הסביבה). הם אינם יכולים להיעזר בנו עם שיחה ושיתוף, כדי למוסס את הקור והלחות, אז הגוף מנסה לפתור את זה בדרכים שנגישות לו. הדבר הראשון שהם עושים זה לנסות לתקשר, לחמם ולהניע את הקיפאון עם בכי - גם עבור מבוגרים, לבכות הרבה יותר יעיל מדיבור. אבל כשזה לא עובד והם נאלצים להגיע לגן ולהישאר בו שוב ושוב הגוף מגיב חזק יותר לקיפאון וללחות - מייצר חום ומתחיל להוציא ליחה. למעשה, מחלות הילדים בשלב הזה הן הפתרון ולא הבעיה. אפשר להסתכל על זה גם כדרך לתקשר עם הסביבה ולהגיד "קשה לי עכשיו, אני מתמודד עם שינוי מהותי ואני צריך זמן, הקשבה ו- care".

אני מקווה שדרכי ההסתכלות שהבאתי כאן בצמצום רב, יספיקו כדי להזמין אותנו, אפילו לרגע, להסתכל בעדינות ובחמלה בקשיים שילדנו עוברים בראשית מסעם, ולא פחות, בקשיים שאנחנו עוברים כהורים. לגבי יער, הבן שלי, אחרי מסכת ארוכה של חולי, בתום החגים, החלטנו עם צוות הגן על ניסיון אחרון להסתגלות. במקביל, גיליתי כמה חזק נאחזתי ברעיון: 'יער חייב להצליח להסתגל', אחרת, אנחנו לא נתנו לו מספיק, או שמשהו לא בסדר איתו. מתוך כך ובעזרת סביבתי התומכת, הסכמתי לקבל את הקצב של יער, הסכמתי לאפשרות לשים אותו במסגרת של 2-3 ילדים או להיות פתוח לאפשרות אחרת. להפתעתי הגדולה, ניסיון ההסתגלות האחרון הצליח.